הזקן והים

[הולדן ק]

ווווששששששששששש...........................
כמו שסכין מפלח בחדות גוש חמאה ככה הגוף שלי מפלח את המים,זה מתחיל בזה שאני עומד על קצות האצבעות על ראש הסלע הקבוע שלי.
לפעמים הסלע מעט יבש,לפעמים הוא חלקלק,לעיתים יש עליו מעט ירוקת של אצות ולפעמים סתם איזו פחית בירה שהושלכה או איזה קרס של חכה.
בסלע שליד אני מזהה דלי כחול של קלין או של נוטרה נאגטס שמשמש את חבורת הדייגים שעל המזח.
לרוב אלו גברים בגיל העמידה שכבר ראו דגים מכל הצבעים והמינים ועברו ימים חמים יותר וקרירים,פעם הם יגיעו עם שורטס וגופיית סבא לבנה וכובע מצחייה רחב ופעם עם מעיל ניילון מרובה כיסים .
יש להם את השלווה והרוגע להכין מלכודות לדגים ששוחים בנחת בסמוך ולא יודעים שחבורה של אנשים מצפים לטגן אותם עוד הערב על שולחן המשפחה .
מדי פעם הם נוהגים לעשן סיגרייה או שניים ולהרטיב את הגרון במים צוננים או בקפה מהביל ,אני אוהב את המבט שלהם שהם משליכים את החכה ומרכזים את תחושת המבט במצוף האדום לבן ובעצבי היד שחשים את הרעד במקל הבמבוק או הגומי המודרני של היום.
כאשר אחד מהם לוכד דג שמן בחכתו הוא מפנה מבט מתריס לכיוון חבריו ומחייך בזווית פיו,זה קצת דומה לאותו מבט של גבר שנכנס למסעדה הומה שעל כתפו תלוייה איזו בראבי מצועצעת שגורמת לשאר הגברים לבלוע את רוקם.
או אז הדייג מפריד במיומנות את פי הדג מהקרס המשוננת ובחמלה ואהבה מניח אותו באותו דלי כחול של קלין.
לעיתים הם חוזרים לביתם עם דלי מלא למחצה לעיתים עם יבול דל במיוחד ,אבל תמיד הם פוסעים לביתם עם חיוך של אחד שלפחות ניסה ללכוד את טרפו.
בכל מקרה רק רציתי לשתף במעט מהווי הדייגים שעל הסלע הסמוך.
שהגוף מפלח את המים אני חש שאני במקום מוגן ומוכר,העיניים נפערות לרווחה במעמקים ומגלים עולם נפלא ונסתר,פעם צבע המים סתם כחול,לפעמים ירקרק,פעם יש למים גוון מעט אפור כסוף שכזה ולעיתים כחול אולטרה מרין.
אני אישית אוהב שהמים בצבע ירוק בקבוק,זה צבע כזה שהוא דיי כהה אך ניתן לראות מגובה 3 מטרים את פני הקרקעית ואת מיתאר הסלעים שמתחתיי.
שוחה חתירה בתנועות ארוכות ושולח את הידיים קדימה לסירוגין בקצב מונוטוני, הרגליים כמו ומטופפות על פני המים ומעיפות רסיסים של"חיבה"לכל עבר.
מדי פעם בשעת בקר מוקדמת זו חוצה את המסלול הקבוע שלי סירת דייג ממונעת שיוצרת שובל מים מרהיב והנווט שבה מהנהן בראשו ברכת בקר טוב לעברי,ואילו אני ממשיך לחתור במרץ אל היעד הנכסף.
זהו שהיעד זה לא איזה מבצר מבוצר או משהו בסגנון הזה,זה מצוף אדום וגדול שמסמן את גבול הרחצה שמפריד בין תחום המתרחצים ולאוניות הגדולות שנכנסות לעגון בנמל חיפה או למשחתות של חיל הים מהבסיס הסמוך.
המצוף קשור בחבל גס למשקולת בעומק של כשמונה מטר ואני חג סביבו בהנאה בלתי מוסתרת וכאות להישג היומי שלי אני צולל ומביט כיצד הסיבים של החבל הזה עדיין מחזיקים מעמד,החבל מונח באלכסון חד ועומד בתלאות של הגלים וכל שאר היצורים שסביבו בגבורה.
אז אני מרשה לעצמי להתפנק מעט ומביט למולי לעבר הר הכרמל שכמו ידיד טוב תמיד ניצב לצידי ולעולם לא מאכזב,צלע ההר בקטע הזה ירוק תמיד וגושים של בנייני מגורים בלבן כמו ומשובצים לאורכו וקוטעים במעט מיופיו.
שאני מפנה מבטי מעט שמאלה אני מבחין בבניינים גבוהים של אחת הקריות ממזרח,לצערי לעיתים אני מבחין גם במפעלים שמזהמים את הים הנפלא שלי.
אבל יש ימים מיוחדים כמו היום שאני משועבד ליופי של הטבע
ממעל השמיים מחליפים תפאורה ותאורה,בבקרים האחרונים למרות החום המעיק שמגיע מאוחר יותר השמיים קודרים,עננים שחורים נעים ברקיע באיטיות מרגיזה וכמו ומסרבים להניח לחמה לעלות ולזרוח במסלולה הקבוע.
הכדור העגול הזה מסרב להיכנע ולמרות העבים הקודרים היא שולחת קרניים חודרניות שמבקעות את המסך האפור וקרניים של שמש בתולית חודרות אט אט מבעד למעבה העננות הנמוכה.
זה מראה בלתי נתפס,אני בתוך המים במרחק ניכר מקו החוף וקרניים שחודרות כמו מבעד למסננת וקורצות לי גורמות לי לחיוך רחב של אושר.
באותם רגעים קסומים אני שוכח מכל טרדות הקיום ובז לכל העניינים החומריים וכאלו שטויות.
אני משנס מותניים וחוזר לי הפעם בשחיית חזה איטית במקצת לכיוון החוף שמתחיל לקלוט מתרחצים חדשים,הידיים נשלחות קדימה ויוצרות כמו מין עיגולים רחבים והרגליים משהו דומה גם כן,מוציא את הראש מדי תנועה כדי לנשום ולהיטיב עם ריאותיי,העיניים לעיתים שורפות מהמליחות ,לפעמים הן כמו ומבקשות להיסגר ולו למעט,האישונים מתכווצים ונעים במעגל בתוך ארובת העין וכמו שמחים שחזו בכל פאר הטבע הזה.
כעבור כמה דקות עת אני מתערבב עם המוני האנשים שנכנסים לשכשך מעט את רגליהם במים הרדודים אני מאזין מבלי משים לשיחות של פנסיונרים ותמיד מעלה בת צחוק .
במטרים האחרונים אני חוזר לחתירה והפעם מהיר במיוחד עד שגופי ממש נוחת על החול המהודק שלופת אותי באהבה,זה כאילו והאדמה לוחשת לי:
"היי הולדן גם אותי ברא הטבע ואני פה בשבילך"
אני נעמד על רגליי ומנער את טיפות המים מעליי ובריצה קלה ממהר לעמדת המים המתוקים,מין עמוד בטון ענקי ש4 ברזיות תלויות לצידו קשורות עם חוט רופף ובמשיכה קלה אחת מים מתוקים ניתזים עליי ומצננים אותי מעט,רסיסי מים ניתזים על רחבת הבטון שמסביב וכמו מנסים להגן על הבטון מהחום היוקד שאמור להגיע במהלך היום הארוך שרק התחיל.
אני מאהיל בידי ומביא שוב אל אותו מצוף רחוק וכמו ואומר לו במבט של ידיד:
" מקווה שניפגש שוב בקרוב"
אולי זה רק אני ואולי אני רק טועה ,אבל אני נשבע שאחרי כזו רחצה אני מרגיש כמו הבן של אלוהים.
נ.ב:לגביי הסיפור שפרסמתי בבקר אני חייב לציין שחלקו מורכב מרסיסים של דמיון,החלק של הצלילה בעיקר.
אני מתעתד ללמוד בקרוב את אמנות הצלילה החופשית והדייג במקביל.
לפחות הסיפור הנוכחי כולו אמת.

[Gidi]

יפה מאוד

עכשיו רק נשאר לקרוא אותך כותב על חוויות מתוך המים,
אבל מהעומק...

[דן זלגלר]

יפה מאד הולדן,
תודה על השיתוף!

הסיפור כתוב, לטעמי, בצורה יפה ומושכת שיש בה מן אלמנט של שאיבת הקורא פנימה, כמו מים שמתנקזים לנקודה אחת ויחידה בכיור , אני תוהה איך יהיה לקרוא סיפור שתכתוב על המעמקים.



דן.