רגע קטן בזמן - לקח גדול בחיים

[אמבוש]

השורות הבאות נכתבות לאור הדוח של עודד, ולאור התנסויות אישיות שלי שאני רוצה לשתף בהם את כולם, כמה רגעים של מחשבה, ותסלחו לי אם זה ארוך אבל זה בדיוק מה שאני מרגיש עכשיו. אז ככה:

לעודד: לא ה....לומד....וה....מתלמד.......

אני שמח שחווית את כוחות הנפש על הגוף.....

אני לא אומר את זה בציניות או ברצון ללעוג חלילה....אלא ברמות הכי גבוהות שאפשר ואם תקרא עד הסוף גם תבין.

אני אומר את זה ברוח הצלילה החופשית, והגילוי הראשוני, ההבנה הראשונה, שאנחנו כעצמאים, אנשי עסקים, החיים בעולם של משפט, רווח, הפסד, לקוחות, ממון וכד'....
לומדים...לא, סליחה לומדים זאת לא המילה, אלא חווים, כן חווים, זאת המילה את החוויה, נזכרים שהגוף דורש דברים שונים ממה שהנפש רוצה.

רגעים אלו הם מתוקים מהחיים עצמם.


תסלחו לי על ההיסחפות, אבל לדעתי רגעים אלו הם רגעי "הארה". אלו הרגעים שאתה לומד שהכל הבל הבלים, אתה לומד לשים את הכל בפרופורציות הנכונות, לשים את המשפחה ועצמך בראש סולם העדיפויות - ואפילו אם זה מחזיק רק ליום, שעה, שבוע. העיקר שחווית את החוויה, את הרצון לרדוף את הרגע הזה שוב, את הרצון לחזור לאותה הרגשה של שכרון חושים של לחזור לפני המים, ולנשום את הנשימה כאילו היא באמת הנשימה הראשונה - כאילו נולדת מחדש. ולהבין - כן להבין - המשפחה, אתה, הילדים, כשאתה רגוע, ואוהב את היום יום, כולם מסביבך רגועים יותר, אוהבים יותר, הרמוניים יותר ומחייכים הרבה יותר.

בגלל הדברים האלו, הרגעים המיוחדים האלו, שאין לך אותם, או יותר נכון יש לך אותם אבל בצורה שונה כאשר אתה יורד לצלול לדייג; בצלילה חופשית שהיא אינה לדייג, אתה מצד אחד מפסיד את המושג של הצייד של הדג הגדול, אבל מרוויח את "האני" את ה"ביחד" עם הים את "השייכות" ו"הענווה" - בגלל כל אלו אני מרגיש שאני רוצה...לא, המילה הנכונה היא "צריך" את היום בחודש, את השבוע בשנה של צלילות באילת.

אני מגדיר את זה כצלילה לנשמה, מתנה לנשמה, כח לחיים או כח לחיות.

הרגעים הקטנים האלו מחזקים אותנו בצורה בלתי תאמן, ואני מאמין שכל אחד מאיתנו חווה את ההרגשה הזאת פעם בצלילה חופשית הן לדייג או תחרותית, אבל הניצחון הקטן של הנפש על הגוף - פשוט עושה פלאים.

ליאור.

נ.ב.

תודה לאבידג ולדורון, שהשיחות עימם הניבו ועדיין מניבים פירות..........

[אבידג]

ועם כל הרוחניות הזאת, כבר על השורה המודגשת הראשונה, קיבלתי הארה, ונזכרתי שהייתי צריך לספר לך מזמן שזיהיתי בוודאות שהמשקולות המבריקות שבבגז' החלוד שלי הן שלך .

[אמבוש]

[דן זלגלר]

[עודד בר]

ליאור יקירי
יש משהו מאוד מרגש בדבריך שעזר לי להבין מה פשר החיוך אשר דבק בי לאחר הצלילה באילת
חיוך מאוזן לאוזן במשך שעות ארוכות,נראה כי הרצון לנשום לאחר עליה מעומק רב(כל אחד והגבולות שלו)וההצלחה בכך אכן הם שגורמים לתובנות שהזכרתה
אני באופן אישי מתלהב מהצלילה יותר מהדייג,לא שדייג זה רע אבל צלילה באילת
זאת חוויה שונה לחלוטין בפרט שהסובבים אותך אנשים נחמדים ותומכים
אני חושב שהמטרה הראשונית שדן כיוון אילה בהחלט בדרך הנכונה

[Sela]

מסכים לגמרי עם עודד,
אני צללתי עם דן באילת לפני בערך שלושה שבועות, ועדיין מספיק רק להזכר לשנייה בהרגשה של השקט בתוך המים בשביל להעלות חיוך ולהרים לי את המצב רוח.
זה אחד הדברים המדהימים, להיות מרוכז בחבל שאתה יורד לאורכו, להגיע לקרקעית , להסתכל למעלה ולראות שאתה ממש עמוק (יחסי) לראות לידך אנשים שנמצאים באותו עומק כמוך רק עם מיכלים, לחייך לעצמך ולעלות למעלה.