מהלך הצלילה החופשית שלי

[עודד בר]

[אמבוש]

[עודד בר]

[אבידג]

ככה בערך זה אצלי
קודם כל, היציאות שלי לים כמעט תמיד היו קשורות לצייד כלשהוא: בין אם זה דייג, צילום או מחקר. בשנה האחרונה זה רק דייג.
ההכנות: זה מתחיל בערב קודם, היתרגשות, אני מנסה לבחור באתר הכי מוצלח ובמסלול הצלילה הכי מתאים ע"פ תנאי הים ומצב הרוח שלי. למשל, אם אני מלא ביטחון עצמי באותו יום, יתכן שאלך לחפש הרפתקות באתרים חדשים, אבל אם אני שבו"ז, סביר שאבחר באתרים הכי מוכרים שיש לי בים.
רגע ליפני כשכל הציוד כבר מסודר על הקייק ומוכן לכניסה למיים, ואני עומד לידו ועושה צלילה מקדימה לתוך עצמי. לרוב זה רק 5 דקות של מתיחות, ולפעמים חצי שעה של טאי צי והדמיה נעימה של התרחישים הצפוים בצלילה.
תוך כדי צלילה משנה קידומת ועובר לסרט אחר: כל הזמן מסתכל פנימה- והחוצה. פנימה- לתוך התחושה הפיזית והנפשית. מנסה להגיעה לאופטימום מבחינת שליטה עצמית בצרכים וביכולות של הגוף, ברגשות, ובמחשבות. החוצה- מנסה למצא בשטח ת'מקומות הכי מתאימים, לאתר בהם את המטרות, ולבחור בדרך הכי מתאימה לגשת אליהן. הכי קשה מתיש ומאתגר זה בזמן צילום ווידאו של חיות, וככול שזה ישמע פרדוקסלי, הכי קשה לי עם מטרות צילום שלא זזות בכלל. הרבה פחות מאתגר זה דייג, למרות שליצפות את ההתנהגות הדגים, ולהתאים את עצמך למצב שלהם, זה אתגר לא קטן. הכי פחות תובעני זה כל מה שקשור למחקר, למרות שבכל פעם שאני כן עולה על משהו אני מאוד מתרגש.
הירידה : לפני הירידה למטה אני מנסה להרפות ממחשבות טורדניות (אם יש כאלה), ובטח שלא לרדת איתן למטה.
לרוב משתדל מתמקד בפעולות שלי. בברווז, "התנעת" הטילוף אחרי הברווז, התחלת הפימפומים, זווית הראש והצאוור, כוון המבט, תנועות הרגליים, התחושה מהסנפירים, ל האופן שבו אני אוחז את הרובה או המצלמה, (אבל הכי כיף זה בפעמים הבודדות שבהן אני יורד בלי כלום בידיים, והפעמים הללו מעטות). שני מטר לפני הקרקעית, אני מושיט את היד לסלע או לחול שתחתי, ובולם ברכות את התנועה עד לעצירה, מתאפס, ופונה לעיסוק שלמטרתו ירדתי.
בדייג אני בד"כ עולה הרבה לפני שאני מנצל את מלאי האוויר שלי, ואילו בצילום כמעט תמיד אני סוחב עד הסוף, למרות ש"סמבות" חטפתי רק בזמן דייג.
בעליה לקראת שאני מגיע לפני המיים, אני מחזיר את הנשנורקל לפה, ונותן נשיפה מטר לפני שאני מגיע לפני המים, ככה, איך שאני מגיע לפני המים השנורקל ריק ממים, ואני צריך רק לשאוף אוויר, זה מונעה קטיעה של רצף התנועה, והכי חשוב, ככה המבט שלי נישאר מכוון לעולם שתחתי. (לא אוהב לקחת תנשימה הראשונה עם הפנים מחוץ למיים, למרות זאת כשייש דגים פחדנים בסביבה אני נושף את האוויר מחוץ למיים ללא השנורקל). סיום הצלילות שלי די ארוכות. אוהב להעביר במים שעות- לפעמים מעל 5 שעות רצוף. ומכיוון שלרוב אני מתחיל צלילה בצהריים אני כמעט תמיד מסיים בשקיעה. והשקיעה היא הזמן הכי טוב לדייג ולצילום (הדגים פעילים בטירוף) ולצילום(התאורה החלשה שבחוץ משולבת בתאורה של המצלמה-פשוט ללקק תאצבעות).
אבל הכי הכי הכי כיף, זה לצלול עם מישו שהוא ממש מתחיל או עם מישו שהוא ממש מומחה. ללמוד או ללמד, ווהכי כיף כשהלימוד הוא דו כווני.

[עודד בר]

אנדריי
חמש שעות במים זה המון,איך העור שלך נראה בתום הצלילה?

[אבידג]